החלטה בתיק עמ"ת 34298-03-12

בפני ערר על החלטת בית משפט קמא שהורה על מעצרו של העורר עד תום ההליכים, לאחר שהוגש נגדו כתב אישום המייחס לו עבירה של כניסה לישראל שלא כדין, עבירה לפי סעיף 12 לחוק הכניסה לישראל, תשי"ב - 1952 שהעונש בצידה הוא שנת מאסר אחת.

בכתב האישום לא מיוחסות לעורר עבירות נלוות נוספות או אחרות.

בדיון שנערך בפני בית משפט קמא הסכימו הצדדים כי ישנן ראיות לכאורה המספיקות לצורך השלב של בקשה למעצר עד תום ההליכים וכי הדיון התמקד בשאלת חלופת המעצר.

במסגרת בדיקת חלופת המעצר נחקר הערב המוצע שהוצע על ידי העורר - מעבידו - נפעא ויסאם. בית המשפט קמא דן בשאלה האם יש בכוחן של החלופות המוצעות  כדי להשיג את מטרת המעצר, והגיע למסקנה שאין די בהן. לפיכך, הורה על הארכת מעצרו של העורר עד לתום ההליכים נגדו.

בית המשפט מציין שלחובתו של העורר הרשעות קודמות בגין שהייה בלתי חוקית ואף תלוי ועומד נגדו מאסר על תנאי של 3 חודשים שהינו בר הפעלה.

נימוקי הערר -

עילת המעצר היחידה שיכולה להיות במקרה דנן, הינה אך ורק עילה של החשש להתחמקות מהליכי שפיטה ומריצוי עונש מאסר [סעיף 21(א)(1)(א) לחסד"פ [סמכויות אכיפה -  מעצרים]. העורר מציין כי אין לו כוונה לשהות בתחום מדינת ישראל ככל שישוחרר, אלא הוא מבקש לאפשר לו להשתחרר ולחזור לביתו בשטחים עם ערובה מתאימה.

עוד מציין ב"כ העורר כי אין מדובר בעורר שעשה לו מנהג להיכנס שלא כדין לישראל, בחלק ניכר מתקופת שהותו בארץ שהה העורר בארץ כשבידיו היתר כניסה לישראל שהאחרון בהם היה בתוקף עד ליום 1/3/12 והוא נעצר 9 ימים לאחר שפג תוקף האישור. העורר מפנה לפסיקה לפיה אין די בעובדה כי מדובר באדם המתגורר בשטחים כדי להורות על מעצרו.

מנגד, טוענת ב"כ המשיבה כי התנהלותו של העורר, עברו, ועובדות כפי שעולות מתצהירו מחייבות השארתו של העורר במעצר.

במסגרת הדיון נשאל הערב המוצע האם הוא מוכן גם להפקיד סכום כספי ככל שיקבע על ידי ביתה משפט לפי שיקול דעתו אם זה יהיה התנאי לשחרורו של העורר, והשיב בחיוב וללא היסוס.

יש לזכור כי בפנינו בקשת מעצר בגין עבירה שהעונש לצידה הוא שנה אחת, ללא עבירות נלוות. אני ער לעובדה שלחובתו של העורר הרשעות קודמות ואולם לא ניתן להתעלם מסעיף העבירה שהינו מסעיפי האישום הקלים יותר שבחקיקה הפלילית ובנוסף לכך לא ניתן להתעלם מכך שהעורר שהה בישראל במשך תקופות עם היתר כניסה שהאחרון בהם היה, כאמור, בתוקף עד ליום 1/3/12. .

בית המשפט העליון כאשר נדרש מפעם לפעם בשאלה מהו העונש הראוי לכניסה ללא היתר לישראל, מצא מקום להבחין בין מקרים בהם השהייה שלא כדין הינה ללא עבירות נלוות וללא אינדיקציה למסוכנות ביטחונית או אחרת, לבין כאלה שיש אינדיקציה מהעבירות הנלוות או מחומר הראיות לחשש שהוא מעבר לעצם השהייה שלא כדין.

ככל שהתרשמתי במקרה דנן, אין אינדיקציה לחשש בטחוני או אחר והראיה העורר החזיק בידו היתר כניסה לישראל עד לאחרונה.

אכן, עקרונית, קיימת עילת מעצר של התחמקות מהליכי שפיטה או מריצוי עונש מאסר, ועילה זו מקבלת משנה תוקף כאשר מדובר בתושב שטחים.  אך גם במקרה זה חובה לבדוק האם ניתן לאיין חשש זה באמצעות ערובה מתאימה.

כבר נפסק לא אחת כי ככל שהעבירה היא מהפחות חמורות בדיני העונשין, הנטייה לבדוק ולהורות על חלופת מעצר הינה גדולה וקיימת נכונות גדולה יותר של בית המשפט בעניין זה.

אמנם, לחובתו של העורר מאסר על תנאי בן 3 חודשים שהוא בר הפעלה [ולא חב הפעלה]. אולם, ומבלי להביע עמדה לגבי התוצאה בסופו של דבר בהליך המתנהל, ישנן טענות רבות מצידו של העורר באשר לעבירה המיוחסת לו, למרות שלצורך ההליך בו אנו מצויים מסכים גם העורר כי קיימות ראיות לכאורה.

בנסיבות אלה, אני סבור שהפקדה כספית משמעותית יש בה כדי לאזן ולאיין את החשש להימלטות מהליכי השפיטה ומריצוי העונש, שכן גם מבחינת "כדאיות" לא יהא כדאי לעורר ולערב מצידו לסכן סכומי כסף ניכרים לעומת העונש לו צפוי העורר בסופו של הליך, אם וכאשר יורשע ויגזר דינו.

אשר על כן, אני מחליט לקבל את הערר ומורה על שחרור של העורר בתנאים כדלקמן:

            א. העורר יפקיד בקופת בית המשפט ערובה כספית בסך 10,000 ש"ח.